ערב ה- 9 בנובמבר 1989, אנו יושבים מסביב לרדיו הקטן, ומקשיבים לדובר
הוועד המרכזי, גינטר שבובסקי: "יציאה של קבע תתאפשר דרך כל מעברי הגבול של
הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) לרפובליקה הפדרלית הגרמנית (גרמניה המערבית) לברלין." סוף סוף, אחרי כל
ההפגנות, התפטרות הממשלה וההגירה הגדולה, יהיה אפשר סוף סוף לעזוב לצד המערבי ללא
שום תנאים. רק רגע, שבובסקי בדיוק אמר שההחלטה תקפה מרגע שהתקבלה. זאת אומרת שאפשר
לעזוב עכשיו, ללא דחייה.
אנחנו יוצאים החוצה ומתחילים לרוץ לעבר המעבר ברחוב
בורנהולמר, ונראה שאנחנו לא היחידים שעושים זאת. לקראת התור להחתמת דרכונים, אני
מתחיל לשים לב שיש עוד אנשים באזור, והרבה מאוד אנשים שמנסים לעבור לצד השני של
החומה. אני נדחף קדימה ביחד עם כולם, מנסה להתקדם קדימה, צועק לכולם לצאת קדימה ודוחף.
תוך כדי אני מסתכל סביבי ורואה אלפי אנשים מסתערים לעבר המעבר, עד שב 23:30 הדפנו
את השומרים המעטים שניסו לעצור את כולנו, וחדרנו לתוך ברלין המערבית בלי שאף אחד
יירה עלינו או ינסה לעצור אותנו.
בתוך שעה נפתחו כל המעברים, ועוד מאות אלפי אנשים עברו לשטח ברלין המערבית כאילו אין חומה ומעולם לא הייתה. חומת ברלין נפלה.